לא להשתחוות לקשת אך כן להודות
כְּמַרְאֵ֣ה הַקֶּ֡שֶׁת אֲשֶׁר֩ יִֽהְיֶ֨ה בֶעָנָ֜ן בְּי֣וֹם הַגֶּ֗שֶׁם כֵּ֣ן מַרְאֵ֤ה הַנֹּ֙גַהּ֙ סָבִ֔יב ה֕וּא מַרְאֵ֖ה דְּמ֣וּת כְּבוֹד־יְהוָ֑ה וָֽאֶרְאֶה֙ וָאֶפֹּ֣ל עַל־פָּנַ֔י וָאֶשְׁמַ֖ע ק֥וֹל מְדַבֵּֽר׃
(יחזקאל א כח)
מובא בגמרא:
ואמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את הקשת בענן צריך שיפול על פניו, שנאמר: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן... ואראה ואפל על פני".
לייטי עלה במערבא (לחכמי ישראל הייתה טענה על הלכה זו), משום דמחזי כמאן דסגיד לקשתא (=משום שנראה כמי שמשתחווה לקשת). אבל ברוכי (=לברך) ודאי מברך…
(ברכות נט.)
על פי הסבר הרב קוק (עין איה קנד-קנו): האדם אינו יכול לקלוט את האור האלוקי הבהיר, אלא הקליטה נעשית דרך התלבשות האור במעשים והרגשות של התקשרות לה'. ולכך רומזת הארת השמש, שאין האדם יכול לקלוט באופן ישיר את הארתה, אלא הוא צריך ענן שדרכו האור המבהיק מדי יתגלה. וכך היא הקשת שמפצלת את האור העליון לצבעים וגוונים שונים. וזו הברית שבינו לבינינו. אבל בשום פנים אסור להשתחוות לקשת, כי האמונה צריכה להיות מופנית למקור האור ולא לגילויו. אבל צריך לברך ולהודות על התועלת שיוצאת לאדם מהגילויים הללו, שעל ידם הוא יכול להתקשר למקור.
באדיבות הרב, מתוך ספרו 'פניני הלכה – ברכות'